החלטה בתיק עמ"ת 13972-03-11

1.         בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה, אשר ניתנה ביום 6.2.11 על ידי כבוד השופטת א. קנטור בתיק מ"ת 56094-01-11.

2.         העורר הובא לדין בגין החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

3.         בכתב האישום נטען כי ביום 26.1.11 סמוך לשעה 02:00, בתחנת המשטרה בטירת הכרמל, בתוך תא המעצר החזיק העורר ברשותו - בתוך גופו - בקיבתו - סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של  1.7945 גרם נטו המחולק לחמש מנות, כמות שאיננה מיועדת לצריכה עצמית. בהמשך לכך, בתאריך27/01/11  סמוך לשעה 13:25 במתקן ימ"ר דרור במתחם אשמורת בתוך תא המעצר נמצא העורר כשהוא מחזיק ברשותו - בתוך גופו - בקיבתו- סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 1.6968 גרם נטו המחולק לחמש מנות, כמות שאיננה מיועדת לצריכה עצמית.

סך הכל החזיק העורר בסם מסוכן מסוג הרואין במשקל נטו 3.4913 גרם מחולק לעשר מנות -  כמות שאינה מיועדת לצריכה עצמית, וזאת ללא היתר או רישיון מאת המנהל.

4.         בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים שבה נטען כי על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: " החסד"פ") מקימה העבירה המיוחסת לעורר חזקת מסוכנות. עוד נטען כי קיים חשש ששחרורו של העורר יביא להתחמקותו מהליכי משפט. החשש נובע מכך כי כנגד העורר תלויים ועומדים שני כתבי אישום בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית וכן התפרצות לדירה, אשר הוגשו לבית משפט ובוטלו בשל קשיים באיתור העורר גם בכתובות אותן מסר עת חתם על כתבי ערובה.

5.         בימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לעורר בצוינו כי הסמים נתפסו לאחר שנפלטו מגופו של העורר בשתי הזדמנויות שונות וזאת בפיקוח ובהשגחה של אנשי חוק.

באשר לטענת העורר בדבר פסלות הראיה - הסמים שהושגו מלשמש כראיה קבילה, קבע בית משפט השלום כי:

"גם אם נפלו פגמים בהתנהלות המשטרה, וגם אם נפגעו זכויות מזכויותיו של המשיב , אין בכך כדי להשליך על עוצמתן של הראיות העומדות לחובתו והמקום להעלות את הפגמים הנ "ל הוא במסגרת הדיון בתיק העיקרי בפני המותב שידון בו. מכל מקום, אין בפגמים נטענים אלה כדי להביא אותי לקבוע שאין ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות" .

באשר לעילת מעצר, קבע בית משפט השלום כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות שהעורר לא הצליח להפריך אותה.

בית משפט השלום קבע כי מאחר ולא הוצגה לו כל חלופה, אין מנוס אלא להורות על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו מונח בפניי הערר דנן.

6.         ב"כ העורר טוען כי שגה בימ"ש השלום עת דחה את טענת העורר לפיה הסמים שהוצאו מגופו הושגו בניגוד לחוק, תוך רמיסת כבודו וזכויותיו הבסיסיות של העורר ושלילת אוטונומיית רצון הפרט שלו, לרבות זכותו לאי הפללה עצמית. לטענתו, כבר בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים קיימת רלבנטיות לבחינת סיכוייה של הראיה לעבור את מבחני הקבילות. התנהגות השוטרים בעניינו של העורר להשגת הסמים היתה פסולה ובניגוד לחוק ולכן יש לפסול את הראיה שהושגה בעוולה. השוטרים הכניסו את העורר למשרד בילוש והושיבו אותו על כסא כשהוא אזוק ברגליים וידיים במשך כשש שעות.  עוד טען ב"כ העורר כי פסילת הראיה, קרי הקביעה שהסמים הושגו שלא כדין, משמיט את הבסיס לקיומן של ראיות לכאורה.

7.         ב"כ המשיבה סבור כי יש לדחות את הערר ולהשאיר את החלטת בימ"ש קמא על כנה. המדובר בהחלטה מנומקת כדבעי שהביאה בחשבון את מכלול השיקולים שהיה על בית המשפט להניח אל מול עיניו בטרם יכריע בבקשה.

ב"כ המשיבה הפנה לפסיקה שהתייחס אליה בימ"ש השלום וציין כי בית משפט העליון קבע לא אחת כי המקום להכריע בטענות שעניינן פגיעה בתקינות הליך החקירה המשטרתית הוא בפני המותב אשר ישמע את התיק לגופו ולא דווקא במסגרת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

ציין כי הסנגור טען את טענותיו בפני בימ"ש שדן בתיק העיקרי כבר בישיבה הראשונה שהתקיימה ביום 20.2.11.

8.         לאחר שעיינתי בהחלטת בימ"ש השלום, בכתב האישום, בחומר החקירה ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערר.

            בנוגע לטענת הסנגור לפגיעה בתקינות הליך החקירה המשטרתית ופסלות הראיה שהושגה בניגוד לחוק, הרי בית המשפט העליון כבר קבע כי:

אין זה המקום להכריע בשאלה זו עת אנו דנים בבקשת מעצר עד תום ההליכים ומן הראוי, כי המותב אשר ישמע את התיק העיקרי לגופו, ידון בשאלות העולות מטענות אלה, במסגרת העלאת הטענות המקדמיות בשלב פתיחת המשפט, לפי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כל זאת מבלי להביע כל עמדה באשר לסיכויי קבלת הטענות על-ידי המותב שישמע את ההליך העיקרי".(ראו: בש"פ 10087/07 איליה חודונוב נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 18.12.07).

ראו גם בש"פ 854/07 יונס אבו דקה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 8.3.07) ובג"ץ 230/07 אחמד מוחמד עטון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.3.07).